גיל ההתבגרות

גיל ההתבגרות התמודדות/ או גיל בלתי נסבל?

הורים רבים עומדים בפני שוקת שבורה כאשר ילדיהם מגיעים לגיל ההתבגרות. ברגע אחד ניצב בבית ילד שהם לא ממש מכירים: הוא צובע את השיער, מרבה להתחצף, לנהל מלחמות על כל דבר ולשנות את מרבית אורחות חייו. הפתרון הוא לא להיות חבר של הילד אלא להיות לצדו כהורה: מצד אחד לשים גבולות כשצריך, ומצד שני לדעת להבליג על דברים לא מהותיים.
אחרי הכל, ההתנהגות החריגה היא חלק מהמסע שלו לעבר עצמאותו.
קשה להיות מתבגר ולא פחות מכך, קשה להיות הורה לילד מתבגר. לצד הצמיחה הפיזית וההכרה שהילד כבר לא ממש ילד, מגיעות תופעות פחות נעימות: המתבגר שאך אמש היה נעים הליכות, מתחיל פתאום להתפרץ, להתנהג בצורה אגואיסטית, לא לקחת אחריות, להשיב כאילו הוא יודע הכל למרות שאינו יודע כלום, בוששה להגיע.ההורים בדילמה עצומה ולעתים בחוסר אונים משווע.

אז מה עושים?

עליכם ההורים לסכם לעצמכם את הקווים האדומים מבחינתכם ומכאן ואילך, להתעקש רק עליהם ולא לבזבז אנרגיה על שטויות. חשוב לזכור: המלחמות על ניקיון, סדר ולימודים הם מלחמות על שליטה וכוח. חישבו: עד כמה יש לכם עניין להיכנס למאבק כוחות עם המתבגר? במידה ובחרתם להציב גבול, השתדלו להיות עקביים, יש מקום לגלות גמישות אך רק לעתים. מתבגרים רוצים גבולות למרות שהם משדרים החוצה שזה מפריע להם. הגבולות מאפשרים להם לא ללכת לאיבוד בתוך עצמם.

לא חברים

הורים רבים רוצים להיות חברים של ילדיהם. הרצון הזה מתגבר במיוחד בגיל ההתבגרות. אך ההרגשה שהילד בוגר מוטעית בחלקה: הילד הוא מתבגר, מבולבל, הנמצא בסערת רגשות ובתהליך צמיחה גופני מהיר מאוד. מתבגר הנמצא עדיין בשלב של גיבוש עצמי, לא כל כך בטוח בעצמו ולא יודע מה לעשות עם עצמו. אחת הדרכים בדרך לבגרותו היא מעין "מסע הפרדות" מהוריו שמטרתו הסופית להפוך לאינדיבידואל עצמי, להיות אדם בזכות עצמו ולא בזכות הוריו.

לק שחור

גם השינויים החיצוניים הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות. הגוף, התסרוקות, הלבוש, צורת הדיבור וצורת ההליכה הם חלק מתהליך הגדרת "אני". הגדרה זו נשענת על דרך השלילה: "מי אני לא" ואני בפרוש לא כמו "הזקנים" – ההורים שלי, בטח לא כמו התינוקות – האחים שלי. אני שונה, אני כמו החברים שלי! ברוב הפעמים הלבוש לא מעיד על התוכן אלא על היסחפות אחרי החבר'ה. זה עובר. זה לא מהדברים שצריך לבזבז עליהם אנרגיה, גם לא כאשר הילדה מחליטה לצבוע את הציפורניים בלק שחור, או כשהילד מחליט לענוד שלושה עגילים על אוזן אחת. חלק מתהליך ההתבגרות הוא הויכוחים הבלתי פוסקים על כל דבר. זכרו: המתבגר זקוק לויכוח על מנת להבדיל את עצמו מהוריו ולבנות את האני שלו, כך שלמעשה הויכוח הוא חשוב להתפתחות שלו. קחו את הויכוח ברוח קלה ואל תיקחו ללב את ההתעקשויות שלו.

סיגריות וסמים

עישון סיגריות אינו נחשב כבר כהתנהגות חריגה אך גם התנהגות זו היא פעמים רבות עניין של חיקוי. הורים מעשנים שלא יתפלאו שהילדים שלהם מעשנים. הסמים לעומת זאת הם מחוז שמתבגרים הולכים אליו למילוי צרכים רגשיים. אם יהיו למתבגר הורים שיקשיבו לו, ישימו לב לצרכים שלו ויהיו שם בשבילו – יקבלו אותו למרות שהוא עושה פרובוקציות וגם ישימו לו גבולות סבירים – אין סיבה שהוא ילך לסמים. מעל הכול מתבגר רוצה שיאהבו אותו ואפילו יחבקו אותו אז אל תשכחו לעשות את זה מדי פעם. זכרו תמיד שאתם קודם כול ההורים של המתבגר, והוא זקוק לכם במקום של ההורה התומך, המנוסה יותר בחיים וזה ששם גבולות ולא בתפקיד החבר. חברים יש לו לרוב מהם הוא יקבל את מה שלא יוכל לקבל מכם. מכם ההורים הוא יקבל מה שלא יקבל לעולם מחבריו. גיל ההתבגרות היא גיל לא קל אך זכרו כולנו היינו שם ויצאנו משם, אמנם קשה אך לא אפשרי ולעיתים טיפול משפחתי יכול לסדר את הפרופורציות ולאפשר להורים ולמתבגר חיים נוחים יותר.

"עזבו אותי"

במצבים רבים אלה אך טבעי שעולה השאלה האם להניח לילד לנפשו? על פניו התשובה לכך שלילית. תפקיד ההורה להיות לצדו בעקביות ובחוזקה ותוך כדי כך לאפשר אוטונומיה. הוא אמנם משדר "עזבו אותי" אבל מצד שני רוצה מאוד שיגלו בו ובמעשיו עניין. במצבים אלה, דווקא החלטה "להניח לילד" עלולה להשיג תוצאה הפוכה. הזעם והתוקפנות של המתבגר, כמו גם שלל תחושותיו, גורמים לו לחרדה איומה. אם הוריו 'מניחים לו', לא מתייחסים או נכנעים הם בעצם מפחידים אותו וגורמים לירידה באהבתו העצמית: "הכעס שלי הרסני, חזק, אלים ומתפרץ ואף אחד לא מעז להתעסק איתי – כנראה שאני באמת מסוכן".